<h1>ראבי"ה סימן אלף קכ"ד</h1>
<h2>דף יא.</h2>
תשובת רבינו שמואל ב"ר מאיר. את הכבשה הנמצא[ת] טריפה והיתה חולבת אין בידינו כח להתיר את החלב ואת הגבינות של תוך ג' ימים לפני מציאת הטריפות כיון שסרוכה (הטריפה) [הריאה] בדופן קרום [הוא] שעלה מחמת נקב הריאה לפי שהריאה שואבת משקין והוגלד פי המכה ובידוע שנטרפה וניקבה ג' ימים קודם שחיטה. וראייה לדבריי מצאתי בהלכות גיד הנשה (בה"ג דקל"ה ע"ב) והיכא דהוה ליה עיזא וחלב מינה חלבא ועבד כמכא ושחטה ואישתכח טריפה אסור למיכל מההוא כמכא ודווקא דידעינן דמקמי דליחלוב הויא טריפה כגון הא דקא[מרינן] (נ"א ע"א) הוגלד פי המכה בידוע ששלשה ימים קודם שחיטתה. וחלב טריפה אסור דתנן (קט"ז ע"ב) כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, הילכך ג' ימים למפרע אסור דהא איגלאי מילתא למפרע דאיתרעי חזקת הבהמה מה שהיתה בריאה מיום היולדה. ומיהו טפי מג' אין לנו לאסור דיש לומר העמד בהמה על חזקת בריאותה והשתא הוא דאיטרפה לה כדאמרינן בריש מסכת נידה (ב' ע"א—ע"ב) דהיכא דליכא אלא חדא לריעותא אזלינן בתר חזקת הגוף, ואין כאן אלא חדא לריעותא דהרי טריפה לפניך, הילכך העמד הגוף על חזקתו, וכדתנן בפ"א דכתובות (י"ב ע"ב) הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משאירסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת משום דהעמד הגוף על חזקתו והשתא הוא דנבעלה בשעה שנמצאת בעולה ואע"ג דאיכא למימר אדרבא העמד ממון על חזקתו וקודם אירוסין נבעלה אפ"ה חזקת דגופה עדיף ופסקינן בגמרא כוותייהו, והוא הדין דגבי טריפה איכא למימר השתא הוא דנטרפה, דהא אפילו ר' יהושע דפליג ואמר לא מפיה אנו חיין היינו טעמא משום דחזקת ממון עדיפא אבל הכא העמד בהמה על חזקתה כדאמרינן בפרק המדיר (כתובות ע"ה ע"ב) אמר רבא לא תימא ר' יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל אלא כי לא אזיל ר' יהושע היכא דאיכא חזקה דממונא אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופה, הילכך בהמה בחייה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך הטריפות וחלבה מותר עד מציאת טריפה דאמרינן השתא הוא דנטרפה. והא דאמרינן (חולין ט' ע"א) בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכו', לעניין אבר מן החי הוא דאמרינן ולעניין בדיקת סכין ושחיטת סימנין דלא תצא מאיסור חיותא לומר הא נשחטה יפה עד שיודע לך במה נשחטה, אבל משנשחטה הרי היא בחזקת היתר (ד)לעניין טרפות עד שיודע לך במה נטרפה דהעמד הגוף על חזקתו ולא נטרפה, והך חזקה אית בה מחיים להתיר החלב עד שעה שתמצא טריפה וודאי. ומן הטעמים הללו יש להתיר קודם שלשה ימים אבל תוך שלשה ימים אין לי להתיר.
ורבינו יצחק ב"ר יעקב חולק ואומר שכל הגבינות והחלב של שנים עשר חדש למפרע משנמצאת טריפה כולן אסורות שמא טריפה היתה למפרע משנים עשר חדש ואילך.
וה"ר אליעזר ב"ר יצחק השיב עליהם על חלב רחל הנמצאת טריפה וכל השנה חלבו ממנה וערבו חלבה עם חלב פרות ורחלות אחרות ועשו גבינות, לכאורה נראה לאסור מדמותיב בפרק האיש מקדש (נ"ז ע"א) למ"ד ציפורי מצורע אסורים משעת קיחה, שחטה ונמצאת טריפה יקח זוג לשנייה והראשונה מותרת בהנאה ואי ס"ד מחיים אסורה ראשונה אמאי מותרת ומשני הכא במאי עסקינן כגון שנמצאת טריפה בבני מעיים דמעיקרא לא חל עלה קדושה כלל. הרי לך שאין מסתפק כלל דילמא השתא הוא דאיטרפא דרוצה לומר כיון דהשתא טריפה מעיקרא נמי טריפה, שאם היו מחזיקים בספק, ראשונה אמאי מותרת דילמא בשעת קיחה כשירה הואי וחל עליה קדושה. מיהו איכא למידחי דילמא שלק[ח]ה בתוך שלשה והוגלד פי המכה. אי נמי כיון דחיה אינה נאסרת (בלקיחה) [בלקיחת] עצמה גרידא אלא איסור' תלוי גם בחבירתה וחבירתה יש בה ספק, הויא כספק ספיקא ומותרת כמו שפירש רש"י גבי (אלמנה) [אלמנת] עיסה (כתובות י"ד ע"א) תרי ספיקי אמו של חלל זה נולד בה ספק והיא עצמה לא נאסרה אלא מספק וזו שבאה מחמת בנה קרי לה ספק ספיקא. ויש לדחות דלא דמי, דאלמנת עיסה [אין] איסור[ה] מחמת איסור עצמה כלל אבל ציפור החיה איסור[ה] מחמת עצמה וחבירתה. אבל דחיה הראשונה אמיתית. ועוד ראייה לאיסור בפלוגתא דרב ושמואל בפרק בתרא דקידושין (ע"ט ע"א) קידש[ה] אביה בדרך וקידשה היא עצמה בעיר והרי היא בוגרת לפנינו רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חוששין לקידושי שניהן, ומותבינן לשמואל ממקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה"ר בין ברה"י טמאות ופריק שאני התם דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו וכו' עד התם איכא תרתי לריעותא הכא חדא לריעותא. מכלל דלרב דפסקי[נן] הילכתא כוותיה בשילהי שמעתין אע"ג דליכא אלא חדא לריעותא אזלינן בתר השתא ולא מספקינן כלל כמו שרב אינו מסופק כלל לחוש לקידושי האב דאזיל בתר השתא והרי היא בוגרת לפנינו, הכא נמי גבי טריפות הוה לן למיזל ומדהשתא טריפה מעיקרא נמי טריפה. מיהו אי קשיא לך לרב משמאי והילל וחכמים בתחילת מסכת נידה דמקשינן ממקוה שנמדד ונמצא חסר לשמאי קשיא למפרע להילל קשיא טומאה דהתם טומאת וודאי ואילו מעת לעת שבנידה תולין ומשני שאני הכא דאיכא למימר העמד טמא וכו' עד התם תרתי לריעותא הכא חדא לריעותא כדמתרץ שמואל בקידושין, וקשיא לרב דבחדא לריעותא נמי אזיל בתר השתא אפילו להקל שלא להצריכה גט ממי שקידשה לו אבוה, כ"ש להחמיר לטמא למפרע טומאת וודאי ותיקשי ליה משמאי והילל ורבנן. ונהי דמשמאי לא קשיא כולי האי דאיכא למימר רב מוקי כלשנא דשילהי שמעתא הואיל ואשה מרגשת אבל מהילל תקשי ליה. ובעל כרחיך יש לנו לחלק אליבא דרב בין בוגרת לנידה, דבנידה איכא חזקת טהרה ואיכא למימר העמד אשה על חזקתה כדקאמר שמאי בהדיא, וכי אמרינן אליבא דבית הילל כי אמרינן העמד דבר על חזקתו היכא דליכא ריעותא מגופה ושאני הכא דמגופה איתרעאי, היינו שלא לעשות מותר לגמרי ואפילו ספיקא דרבנן לא יהא בו, וה"פ אבל הכא דמגופה איתרעאי הילכך מדרבנן חשבינן לה למפרע כספק טומאה ותולין לא אוכלין ולא שורפין כדאמרינן התם בהדיא מעת לעת שבנידה דרבנן, אבל מדאורייתא כיון דאיכא חזקת טהרה לא אזלינן בתר השתא אבל בבוגרת (אזיל) [אזלינן] בתר השתא משום דליכא למימר העמידנה על חזקתה בחזקת נערות [חזקת נערות] דתוך ששה חדשים עשוי להשתנות בסוף ששה מנערות לבגרות כדאמרינן בהדיא בשילהי שמעתין אבל הכא מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו ומשום הכי אזיל בתר השתא. וגבי טריפה יש לה חזקה דכשרות שאם הרחל יתירה על בת שנה א"כ קודם י"ב חודש לשחיטה כשירה היתה, ואפילו בתוך שנתה אם נתעברה וילדה, וא"כ קודם לכן כשירה היתה ולא נשאר בה אלא ספיקא דרבנן כמו מעת לעת שבנידה, ולא ניגזור אלא להך לישנא דרב הונא לקודש אבל לא לתרומה וללישנא אחרינא לקודש ולתרומה ולא לחולין, הכי איתא בהדיא במסכת נידה (ו' ע"א—ע"ב). והכא הני גבינות חולין נינהו ושריין שאין לבדות מליבינו גזירה שלא מצאנוה. ואפילו טעי אינש למימר שגזרו בה כמו מעת לעת, הא כמה דברים שאסורין מדרבנן ובטילין ברוב כי הא דפ"ק דביצה (ד' ע"ב) עצים שנשרו מן הדקל מרבה עליהם עצים מוכנין ומסיקן. ואין לומר שאני הכא דמיקלא קלי איסוריה כדאמרינן התם, ההוא משום דבר שיש לו מתירין אמרינן ליה אבל דברים מוכנים בלאו הכי שרו. ובפרק התערובת (זבחים ע"ט ע"א) גרסינן רבא אמר הכא בכלי שתוכו טמא וגבו טהור עסקינן דמדינא סגי להו בכל שהו ורבנן הוא דגזרי בהו וכיון דאיכא רובא לא צריך. ומטבעת של ע"ז (שם ע"ד ע"א) לאו ראייה היא דמשום ספק ספיקא שרי בשאר איסורי, (ומן) [דמן] הדין מתערובת קמא היה לה להיות מותרת דבטילה ברוב ואיסורא דרבנן הוא דאיכא וכי הדרא ופירשה ממאה למאה מותרת, אבל הכא אם בלא תערובת היא בה איסורא דאורייתא כמו שהוכחנו מציפורי מצורע ומבוגרת, לא היה מועיל תערובת לר' יהודה אפילו באלף דמין במינו לא בטיל ולרבנן בששים.
